הוצל"פ ופשיטת רגל – בעניין ע"א 3976/13 דן כוכבי נ' כונס הנכסים הרשמי
כספים ששולמו על ידי צד ג' למס הכנסה היו צריכים להיות מוקנים לנאמן ביהמ"ש קיבל את הפשרה שאושרה לפיה מס הכנסה ישיב חלק מהכספים לנאמן; כן דן פסה"ד בתנאים למאסר חייב בהליכי פש"ר.
פסה"ד עוסק בערעור על שתי החלטות במסגרת הליך פשיטת רגל, כאשר הראשונה עוסקת בתוקף שניתן להסכמה בין הכונ"ר לבין מס הכנסה, בהסכמה לעיל התחייב מס הכנסה להעביר לקופת פשיטת הרגל סך של 50,000 ₪ מתוך 150,000 ₪ ששילם לו צד ג', שלא במסגרת הליך פשיטת הרגל, לכיסוי החוב למס הכנסה. ההחלטה השנייה, עוסקת בדבר פקודת מאסר של החייב לפי ס' 179 לפקודת פשיטת הרגל, בגין אי מילוי חיובי ההליך שהוטלו עליו במסגרת הליך פשיטת רגל ובהם צו תשלומים.
סיפור המקרה נסוב אודות תשלום ששילם צד ג' כחצי שנה לאחר שניתן צו הכינוס, בסך 150,00 ₪ למס הכנסה על חשבון חובו של המערער, בעקבותיו אופסה יתרת חובו של החייב למס הכנסה ונשלחה הודעת ביטול תביעת חוב למנהל המיוחד. מאחר והחוב שולם במזומן ולא ניתן היה להתחקות אחר עקבותיו של המשלם ולברר את נסיבות התשלום, הגיעו מס הכנסה והכונ"ר להסכמה כי 50,000 ₪ יועברו לקופת הכינוס ו- 100,000 ₪ יוותרו בידי מס הכנסה על חשבון חובו של המערער ולמס הכנסה ניתנה אפשרות לחדש את תביעת החוב בסך 50,000 ש"ח.
באשר לפקודת המאסר, ניתנה היא הואיל ובחלוף כ-4 שנים בהן לא שילם המערער את התשלום החודשי, והנ"ל צבר פיגורים בסך של 67,500 ₪, כמו"כ לא קיים את יתר חיובי ההליך, בשל כך הורה ביהמ"ש על מאסרו באם לא ישלם את סכום הפיגור.
לעניין טענת המערער כי הכספים ששולמו למס הכנסה, הינם מתוך כספים שהנ"ל לווה מגרושתו, אותם קיבלה בגין מכירת זכויות במקרקעין. בפסה"ד נכתב כי היו צריכים להיות מוקנים לנאמן והמערער לא היה רשאי לשלם אותו ישירות לנושה שלא במסגרת פשיטת הרגל. "לכאורה היה מקום להורות שכל הכסף ששולם למס הכנסה יושב לקופת פשיטת הרגל. במצב דברים זה הלך בית המשפט המחוזי כברת דרך לכוונו של המערער. החלטת ביהמ"ש המחוזי לאשר את הפשרה בין הנאמן לבין מס הכנסה… מיטיבה עם המערער ולא מקפחת אותו".
בנוגע לפקודת המאסר, נכתב בפסה"ד כי "אכן, מאסרו של חייב בפשיטת רגל בגין אי-קיום חיובי ההליך היא סנקציה חריפה וקיצונית שלא תינתן בנקל אלא כמוצא אחרון (השוו: ע"א 3477/13 שריה נ' גולן (23.5.2013); רע"א 1334/06 בלס נ' הנאמן בפשיטת רגל (23.7.2006); ע"א 9349/01 מוסאיוף נ' הנאמן על נכסי פושט הרגל (13.12.2001)). קודם שיינתן ויבוצע צו מאסר, שומה על בית המשפט לנקוט משנה זהירות: ראשית, על בית המשפט להשתכנע שהחייב מסוגל לקיים את הצו ואף על פי כן נמנע מלקיימו בכוונה תחילה; שנית, עליו לוודא שאין אפשרות לגרום לחייב לבצע את חיובי ההליך בדרכים אחרות, מידתיות יותר; שלישית, על בית המשפט ליתן לחייב התראה מספקת שאם לא יקיים את הצו – ייאסר (למשל, ליתן לו פרק זמן להימלך בדעתו ולקיים את ההחלטה שהצו נועד לכוף את החייב לבצעה). רביעית, תקופת המאסר צריכה להיות מידתית בהתחשב בכל נסיבות העניין. חמישית, על בית המשפט לשוב ולבחון אם יש מקום להותיר את החייב במאסר בחלוף התקופה שקבע".
בנסיבות שתוארו בפסה"ד, קבע ביהמ"ש כי אין עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי אשר הורה על מאסרו של המערער, לאחר שניתנו לו כמה וכמה הזדמנויות לקיים את הצו והוא לא ניצל אותן. בשל העובדה כי מדובר בסעד חריג, הורה ביהמ"ש ליתן למערער ארכה נוספת של 30 יום, לשלם את החוב. המערער יהא זכאי להשתחרר ממאסר ברגע שישלם לקופת הכינוס את חוב הפיגורים וכן יובא לפני ביהמ"ש המחוזי בתום 21 יום ממאסרו לצורך הערכה מחודשת.