תעבורה – בעניין תת 9817/07 מדינת ישראל לשכת תביעות את"ן י-ם נ' סנפירי אריאל
פסק דין סנפירי עוסק בזיכוי נאשם אשר נהג תחת השפעת אלכוהול, בפסק דין זה סוקר כב' השופט אברהם טננבוים את תהליך ספיגת האלכוהול בגוף האדם ואת הקווים שהנחו אותו להביא לזיכוי הנאשם מחמת הספק.
סיפור המקרה בקצרה, מדובר בנאשם שלאחר בילוי נעצר לבדיקת שכרות ובגופו נדגמה כמות אלכוהול, אשר עמדה בקרבה רבה לרף המינמאלי הקבוע בחוק לקביעה כי הנהג, נהג כשהוא נחשב לשיכור.
סלע המחלוקת בבסיס פסק הדין, נסוב אודות הסוגיה לעניין השפעת האלכוהול על גוף הנהג, תוך התייחסות לשאלה האם בדיקה שנערכה בסמוך לשתיית האלכוהול, בנבדקים אשר רמת האלכוהול בגופם הינה גבולית, נחשבים ככאלו שנהגו תחת השפעת האלכוהול, או שמא מעצם התהליך הפיזיולוגי של ספיגת האלכוהול והשפעתו על הנבדק, ייתכן כי בעת נהיגת הנבדק לא נחשב הוא לשיכור בהתאם לפרמטרים הקבועים בחוק ורק בזמן הבדיקה נחשב הנהג לשיכור.
מבחינה מדעית, ניתן למדוד את כמות האלכוהול בדם בדרכים רבות וביניהן, בדיקת שתן, בדיקת דם, בדיקת אוויר נשוף, בדיקת רוק, ועוד. כולן אבל מטרתן לעמוד על אחוז האלכוהול בגוף הנהג. כך למשל מקובל לקבוע כי ריכוז אלכוהול באוויר נשוף כפול 2100 ייתן לנו את המדד שנקבל בבדיקת דם. קרי, אם למשל קבלנו 240 מקרוגרם אלכוהול בליטר אחד, הרי כמות זו זהה ל- 50.4 מיליגרם אלכוהול במאה מיליליטר של דם (240X2100 בהתאמה המתאימה).
בישראל הכמות נקבעה בתקנות (ולא בחקיקה ראשית) ועל פי תקנה 169א. לתקנות התעבורה:
"המידה הקבועה" – ריכוז אלכוהול לפי אחד מאלה: (1) חמישים מיליגרם של אלכוהול במאה מיליליטר של דם: (2) ריכוז אלכוהול באויר נשוף ברמה שוות ערך לריכוז האמור בפסקה (1), או 240 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד בדוגמה של אויר נשוף שנעשתה בבדיקת נשיפה.
כיצד משפיע האלכוהול בגוף? ומהו ההליך שעובר הוא עד להשפעתו המקסימלית? השפעת האלכוהול היא השפעה המכונה פסיכו-אקטיבית (בדומה לסמים אחרים). קרי, השפעת האלכוהול היא דרך השפעתו על המוח ואכן אלכוהול עובר מהדם למוח במהירות. אולם עד שמגיע האלכוהול למוח עובר הוא דרך ונפרט.
אלכוהול מגיע לגוף בדרך כלל בשתייה. הוא צריך לעבור דרך הקיבה ולהגיע לדמו של השותה. חלק קטן ממנו מגיע לדם דרך הקיבה ורובו הגדול דרך המעי, חלק לא גדול גם מתפרק בקיבה. אלא שרק מהרגע שבו מגיע האלכוהול לדם ואח"כ למוח, מתחילה ההשפעה. במקביל, ברגע שמגיע האלכוהול לדם מתחיל הכבד (בעיקר) לפרקו. הכמות המפורקת שונה בין אדם לאדם כאשר הרגילים בשתייה מפרקים כמות גדולה ומהר יותר.
הסבר קצר על שלב הספיגה:
מקובל לדבר על שלב "הספיגה", זהו השלב שבו הגוף סופג את האלכוהול עד שהוא מגיע לשיא הריכוז בדם. קרי, אדם שותה במשך זמן והאלכוהול מגיע לקיבה ועובר למעי ולדם. מיד עם ההגעה לדם האלכוהול מתחיל להתפרק אך הכמות שמגיעה מהקיבה ממשיכה להצטבר עד לשיא. משיא זה כמות האלכוהול רק יורדת היות ומפורקת היא על ידי הכבד.
תהליך הספיגה מושפע מגורמים שונים: משך זמן השתייה, כמות המשקה, ריכוז האלכוהול במשקה (לדוגמא: קיים הבדל בין ספיגת יין לבין ספיגת בירה (מוגז) ובין ספיגת יין לספיגת וודקה). כמו כן יש השפעה לתכולת הקיבה בזמן השתייה (האם שתיית האלכוהול נעשית על קיבה ריקה או על קיבה מלאה), ועוד גורמים אחרים. ממילא כל הערכה ספציפית תהיה בעייתית ונהוג לדבר על כל מקרה לגופו.
כשמדובר בקיבה ריקה נהוג לומר שתהליך זה יסתיים תוך 30 דקות לערך ואילו כאשר מדובר בקיבה מלאה יסתיים תוך שעה וחצי עד שעתיים (90 עד 120 דקות). קרי, תוך פרק זמן של חצי שעה על קיבה ריקה, ותוך שעה וחצי עד שעתיים על קיבה מלאה, יגיע האלכוהול לשיאו אצל השותה.
עוד מקובל לומר כי כאשר אדם שותה על קיבה ריקה זמן 'מחצית החיים' של השתייה הוא כעשר דקות. דהיינו, בהנחה שאדם שתה בבת אחת כמות גדולה של אלכוהול על קיבה ריקה, תוך עשר דקות, חמישים אחוז מהכמות נספגת בדם ותשפיע. תוך עשר דקות נוספות, חמישים אחוז נוספים מהכמות הנוספת יגיעו לדם (יחד, 50% פלוס 25% שזה 75% אחרי עשרים דקות). אחרי חצי שעה, נקבל קרוב לתשעים אחוז (50% פלוס 25% פלוס 12.5% ויחד 87.5%). תיאורטית לכן, תוך חצי שעה אדם יכול להפוך מפיקח לחלוטין לשיכור כלוט.
כאשר מדובר בשתייה על קיבה מלאה (תוך כדי ארוחה) הסיפור מסובך יותר. כאן מקובל כי זמן מחצית החיים הוא 20-25 דקות לערך וגם כאן יש חילוק דעות. מקובל לומר באופן כללי כי הליך הספיגה יימשך בין שעה וחצי לשעתיים. אלא שצריך להדגיש כי נתונים אלה מתייחסים למצב בו אדם שתה את כל כמות האלכוהול בבת אחת. מצב זה הינו חריג לשתייה המקובלת שבה מדובר "בשתייה חברתית". כשאדם שותה במשך זמן ולא במהירות, תהליך הספיגה איטי יותר. לא רק זו אלא שהאלכוהול מגיע לדם בהדרגתיות ואין פער זמנים כה גדול. קרי, אין מצב שתוך חצי שעה אדם הופך מצלול לחלוטין לשתוי לחלוטין ברמת שיא.
פסק הדין דן בבעיה כי החוק מדבר על שכרות בזמן הנהיגה בעוד הבדיקות נערכות כעבור זמן מה מרגע בו נעצר הנהג. לכן בפועל הבדיקות אינן משקפות את מידת האלכוהול בגופו של הנהג בעת הנהיגה. המשמעות של פער זמנים זה הוא שבמקרים בהם תוצאות הבדיקה מראות על רמה העולה על המידה הקבועה בחוק רק במעט, לא ניתן לקבוע בוודאות אם הנהג היה שכור בזמן הנהיגה.
החוק קובע בתקנה 169 ב (א) לתקנות התעבורה התשכ"א – 1961: "לא ינהג אדם רכב בדרך או במקום ציבורי ולא יניעו אם הוא שיכור". תקנה 169 ב (ג) לתקנות קובעת: "יראו אדם שיכור אם הוא נתון תחת השפעה של סמים משכרים או מסוכנים או אם ריכוז האלכוהול אצלו עולה על המידה הקבועה". אם כן, על פי החוק בכדי להרשיע נאשם בנהיגה בשכרות (מעל לספק סביר), על התביעה להראות כי בעת שנהג ברכב ריכוז האלכוהול בגופו עלה על המידה הקבועה בחוק. ויתכן כי בעת שנבדק, היה המצב שונה מאשר בעת שנהג.
ידוע כי האכיפה בארץ נעשית בסמוך למקומות הבילוי. ממילא גבוהה יותר הסבירות שנהגים נבדקים יהיו בשלב הספיגה בזמן נהיגתם, ובזמן השיא בשעת בדיקתם.